אמצע יום שיגרתי של עבודה, חברתי גלית התקשרה, שאלה
-מה דעתך על סדנה של תפירה?
מצאה מי שתסרב לסדנה
-ברור שכן, אין לי זמן לדבר, תגידי איזה יום, איזו שעה, אני מגיעה.
-יום שני 19:00 בערב.
-סגור!
יום שני 18:30 כבר נעלמתי מהבית, שעת ארוחת הערב, המקלחות, המטלות... איזה כיף להיעלם, כבר לא משנה לאיזו סדנה, העיקר בשעת המטלות שם לא להיות.
5 בנות, שקט, שלווה, רחש של מכונות תפירה ברקע, מורה שמסתובבת בנינו בנועם ומסבירה, טלפון על פונקציה של שקט (שאף אחד לא יפריע לשלווה) לומדת לתפור תיק עם ביטנה, אין לי מושג אפילו בשביל מה.
מנסה לדלג על שלבים, להסתבך כהרגלי עם דברים מורכבים, בשיעור אחד מנסה ללמוד הכל, לצאת עם מוצר מוגמר, חשבתי שאני כל יכול :)
בין השקט והשלווה ורחש של קשקשת קלה הבינה המורה בין המילים שעלתה בי המחשבה לצאת היום עם תיק מושלם.
"אנחנו לא ממהרים, לא תופרים בשיעור אחד תיק, את רק לומדת בפעם הראשונה על מכונת תפירה" כך לי אמרה.
היא היתה כל כך בשאנטי שבליבי צחקתי - מה לעצמי חשבתי?!
כך משיעור לשיעור התקדמתי שלב, תפרתי הכי עקום שיכול להיות ונהנתי מכל רגע, צחקתי על עצמי אבל הייתי הכי מרוצה.
יום שני הפך להיות יום קדוש, שאף אחד לא יפריע לי, שאף אחד לא יבטל לי תכניות, באש ובמים גם אם אין מי שישמור על הבן והבנות, גם אם הבעל מתעכב בעבודה עוד מס' דקות/שעות, זה היום שלי. שלי לעצמי!!!
בעצם, למה אני מספרת לכם את זה? אני אספר לכם...
בקרוב ב"ה (עוד כמה חודשים) בעלי האהוב יחגוג יום הולדת 40, ולא אני לא הולכת לתפור לו משהו :)
בעלי האהוב עלי מאוד תמיד דאג להגשים לעצמו חלומות, בין העבודה השוחקת שלו, הבית, הילדים, האישה... לא הזניח אף אחד מאיתנו ובכל זאת מצא את הזמן לחלומות ולתחביבים שלו, תחביב יקר יותר, תחביב יקר פחות... איכשהו התחביב תמיד היה יקר.
פירגנתי, עודי מפרגנת. גם אותי אף פעם לא הגבילו לעשות מה שאני אוהבת אבל אף פעם לא היה לי את האומץ להוציא סכומים גבוהים על תחביב שבו אני חושקת.
הקש ששבר את גב הגמל
ערב אחד בין כל הפטפוטים עם בעלי, נאמר לי ככה בין השורות בספונטניות כזו ובלי להניד עפעף ש"לגיל 40 אני רוצה לבנות קראוון!" עוד לא הספקתי להגיב וכבר נשלפו השרטוטים, התכנונים, החלומות,
ואוטוטו תישלף הלוואה מהבנק של עשרות אלפי שקלים. נהיה לי חם פניי הפכו אדומות.
ידעתי שעומד מולי אדם שרוצה להנות מהחיים ושיתחנף עכשיו בכל האמצעים.
ולא רק שיהיה קראוון עם הלוואה למשך כמה שנים, גם אלו יהיו סופי השבוע שלנו, טיולי קראוונים בדרכים... כבר נהיה לי רע.
בעודו יושב לו בניחותא בסלון משרטט לו קראוון לא פחות ולא יותר, מתקדם כבר כמה צעדים קדימה ואני? אני דורכת במקום!- מתלבטת מתי יהיה לי זמן לחלומות שלי, מי ישמור על הילדים אם אצטרך, כמה זה יעלה, שיקולים של כדאי או לא כדאי, מה עדיף יותר...
פתאום, בלי הודעה מוקדמת, כמו ילדה מתמרדת, כמו נערה מתבגרת, לא ראיתי בעיניים, הרגשתי צורך לקום (לא באמת קמתי, לא מוותרת על הרביצה בספה)
אבל כן לקום ולהגשים לעצמי חלומות.
עכשיו אני!!!
התחלתי לתפור...
לתפור לעצמי חלומות
לחשוב על עצמי, לחשוב עלי, תקראו לזה איך שבא לכם, איך שנראה לכם, אני נחושה בדעתי, כך צריך להיות!
כן עשיתי כל השנים דברים שאני אוהבת, למדתי, פתחתי עסק, הלכתי לסדנאות שונות, לא שלא הגשמתי חלומות,
הכל היה בשילוב של עבודה נוספת, משפחה, ילדים אהובים, בעל אהוב, התחשבות בכולם, להעניק להם לפני, כי הם הילדים שלי, כי הוא בעלי, כי אני אוהבת אותם, כי הם יקרים לי, כי האושר שלהם חשוב לי, כי אני אמורה לדאוג להם, לטפל בהם, לחשוב עליהם ולא פעם לוותר עלי.
סטופ!
עכשיו אני!!!
תופרת
לעצמי חלומות, רוקמת
לעצמי תכניות... מרגישה שאף אחד לא יוכל לעצור אותי.
גם אני אוטוטו יחגוג 40 ולא אני לא מתכננת קראוון אין לי שרטוטים אבל יש לי רשימות, אני מתכננת המון דברים
לעצמי, בשבילי, למעני!!!
מכירים - אם אין אני לי מי לי?!
אז חוג תפירה זה רק ההתחלה ורק הכיסוי לכל החלומות שאני הולכת לתפור לעצמי...
הרשימה מתארכת והנה שוב מחלחל בי הלחץ - מתי יהיה לי זמן
אבל איך אמרה המורה לתפירה, אביגייל שמה...
מתקדמים לאט לאט, שלב שלב...
הרגעתי את עצמי
גם רומא לא נבנתה ביום אחד.
שיעור ראשון
מסתכלת על הבד, הוא מסתכל עלי
נעים מאוד
