יום שלישי, 23 בדצמבר 2014

מתוקידס - עוד רעיון ליום הולדת בבצק סוכר

 
אז סיימנו לצלם (יותר נכון ערן סיים לצלם)
והתחלנו לשחק:
פינגפונג של מיילים
קליעה למטרה
טלפון שבור
מי בתמונה

זה המקום להודות, שיגעתי אותו עד שהייתי מרוצה.
אבל צרת רבים חצי נחמה, לא רק הוא היה בתמונה
למשחק הצטרפו מאחורי הקלעים (כי לא היתה להן ברירה) מוני אור ממיתוש עוגות ועוגיות מעוצבות ואורי מגומות, (פשוט תקראו לה אורי גומות) שתי בנות מוכשרות יש לציין!!! ויאמר לזכותן שהן החזיקו מעמד, לפעמים הן שיחקו איתי מחבואים אבל תמיד מצאתי אותן והחזרתי אותן למגרש.
על צוות מנצח לא מוותרים!

התייעצתי, נידנדתי, שיגעתי, התלבטתי
על פניו נראה קצר, פשוט וקולע
אבל לא.
יש המון החלטות שצריך לקבל בטרם מצלמים, בצילומים, בעריכה, בניסוח, בקצב, במנגינה, בסטיילינג... במה לא?!
ערן מכיר היטב את המשחק, כיוון, הנחה, יישם וניצח - נו ככה זה כשאתה שחקן (צלם) ותיק.

ניסים ונפלאות קורים גם בחנוכה
בנס הצלחנו לסיים את הסרטון בימים אלו (מודה באשמה)
שילמתי לערן מעות חנוכה

וסרטון ראשון של ערכות יצירה - מתוקידס פיזר אור כיאה לחג.




יום שישי, 19 בדצמבר 2014

שקט... מצלמים פה

לחובבי היצירה (בין אם זה כתחביב ובין אם זה כמקצוע) יש קטע כזה
שלא משנה מה הם עושים, הם חושבים על היצירה שלהם
זו שלפני וזו שאחרי.
הם מתהלכים ככה באופן תמים אבל העיניים שלהם מצלמות
אם יש להם מצלמה ביד, הם בכלל שוכחים מה מטרת ההליכה.
הם יסתכלו על מוצר בסיסי אבל העין שלהם תבחן אותו אחרת
תדלק להם נורה על הראש. לא רואים אותה אבל היא שם.
יש להם נדודי שינה, הם  חולמים כל הזמן על רעיונות חדשים
הם ישנו עם פנקס ועט מונחים בשידה ליד המיטה שאם יצוץ להם רעיון בלילה מיד ירשמו (כן,כן אני יודעת שאת קוראת עכשיו, זה עלייך)
בעודם יוצרים את פרויקט חייהם, ראשם כבר חושב על הפרויקט הבא
למוח שלהם אין מנוח.
אם הם לפינטרסט מחוברים אז הם מכורים,
מכל סיטואציה שמתרחשת עולה פוסט חדש לרשת
כל שטות הופכת לאומנות.
מישהו פה מזדהה איתי?

לפעמים באמצע שיחה, פתאום אומרים לי "את לא איתי..."
מישהו מבין למה הם מתכוונים? :)

לעיתים הייתי רוצה לקטוע את קו המחשבה שלי
לחזור למציאות, לחזור לשיגרה. אבל היצירה שלי היא חלק מהשיגרה שלי
אז אני מתחילה לחשוב על רעיון אחר במקומו, במקביל הרעיון הקודם שנשכח צץ לו מהבוידעם ובנוסף יש עוד רעיון שעולה על הפרק... ככה על הדרך.

מידי פעם אני לא רק חולמת. אני גם חולמת בעמידה.
חולמת על צילומים לערכות יצירה, סרטונים לערכות יצירה
אם את רוצה צילומים את צריכה לצלם
אם את רוצה שזה יראה מקצועי את צריכה צלם מקצועי
אם את רוצה צלם מקצועי את צריכה להזמין את ערן כהן
אז תזמיני כבר!!!

הזמנתי. הזמנתי.
הוא צילם וצילם.
עכשיו הוא עורך ועורך
ולפני שהוא יסיים אני כבר מרוצה וממליצה!

לא יכולתי להתאפק
והנה כמה צילומים שתיפלו מהם כמה הם לא איכותיים (כי הם שלי) בצילום חטוף מהנייד,
כמה תמונות מאחורי הקלעים של סרטוני הסטופ מוושן לערכות יום הולדת מבצק סוכר של ביס אוף קייק
כמה רגעים מתועדים לפני שאני חושבת על הדבר הבא...

יום רביעי, 17 בדצמבר 2014

מיס ביס מבלה בכריסמיס

אף פעם לא עזבנו את הילדים ונסענו לטייל
גם אחרי 15 שנות נישואים, תמיד עם הילדים
ויתרנו, חששנו לעזוב אותם לבד.
לבד = עם סבים, סבתות, דודים, דודות שגם ככה מקיפים אותם כל היום.

אז מה גרם לי יום אחד שהחלטתי שאנחנו נוסעים ומטיילים לבד?
לבד = בלי הילדים שישארו מסכנים לבד.

כמו בכל הסיפורים, זה התחיל בבוקר בהיר.
בוקר בהיר נפלה עלי הבשורה שערן (בן דוד שלי) בבית חולים
זה שלא ידע מה זה רופא ובקושי ידע איפה כרטיס קופת חולים
"הוא לא חש בטוב, כואב לו הגב"
טוב נו, לחצי מדינה כואב הגב, לא?!
אבל לא!
הבוקר הבהיר הפך לבוקר אפל, לימים ולילות חשוכים.
ערן (בן 38) הגיע למיון עם כאבי גב
ושם התבשר שאין תרופה לכאב
שם התבשר לו שאלו ימיו האחרונים!

במקום להתאבל
ערן אמר שזה מוות פצצה
יש לו זמן לסידורים אחרונים, להיפרד מכולם.
בבית החולים ניהל פגישות עבודה אחרונות,
סיכם דברים, חיבק, נישק, בכה, צחק, חייך, נפרד
לחש לי מילים אחרונות, כאלו ששמר הרבה שנים בבטן
ולי הבטן התהפכה.

באותו הבוקר, בזמן נסיעה ברכב, התנגן לו השיר הזה של אריאל זילבר שהרגשתי שכל כך התאים לאותו היום (תקראו את המילים):

.