אותי חינכו לא לצחוק על אף אחד, לא להצביע על אף אחד, על כל אדם שהיה שונה הייתי שומעת את אמא שלי אומרת "מסכן, את חושבת שהיה רוצה להיות כזה?" גם על אדם שמן, על ילד מחוצ'קן או ילדה משקפופרית ואפילו על אדם שעשה מעשה רע כאב לה שככה הובילו אותו החיים ושוב כמה הוא "מסכן" שזה גורלו.
אני לא מחנכת את הילדים שלי שכולם מסכנים (כי אני לא חושבת ככה) אבל אני מחנכת אותם שכולנו שווים אפילו שאנחנו שונים זה מזה.
יש דברים שבהם אנחנו דומים אחד לשני אבל כל אחד מאיתנו בעל אישיות מיוחדת משלו.
יש מגוון אנשים, מגוון דעות, יש שיוויון זכויות והזדמנויות לכל אחד מאיתנו
אנחנו צריכים לקבל את השונה את האחר, לדבר אל כולם בגובה העיניים ולתת כבוד אחד לשני.
ועם כל מה שאני מחנכת אותם כנראה לא הכל עוד מופנם (בכל זאת הם עוד קטנים) כשאני שומעת את הגדולה שלי "יורדת" על הילד סנדביץ' שלי, את הקטנה מקניטה את הגדולה ואת הילד סנדביץ שלי שלא ממש יודע להלחם נפגע. בעברי הייתי מתערבת ללא הפסקה ומנסה לעשות סדר, הרמתי ידיים והיום כשאני שומעת "אמא הוא אמר לי", ,אמא הוא עשה לי" אני אומרת שעד שלא תתנו כבוד אחד לשני דברים לא יסתדרו, הם מקשיבים, מפנימים קצת וגם קצת נרגעים.
השבוע, לא משנה מה אמרתי, הרגשתי שצריך יותר מזה, אז הושבתי את שלושתם לשעת יצירה יחד איתי.
הפעם לא בבצק סוכר, אבל כן ביצירה עם קופסאות בצק סוכר ריקות וחומרים ממוחזרים
כולם קיבלו את אותן קופסאות, כולן באותו גודל, אותו צבע, כולן שוות.
כולם קיבלו חומרים ממוחזרים, תכשיטים וקישקושים שעומדים להיזרק לפח, הכל לכולם.
כולם קיבלו חלון הזדמנויות שווה, כל אחד מהם זכאי לבחור את הדרך בה הוא רוצה לעצב דמות.
נהיה שקט, דממה, כל אחד נהנה מיצירתו (תודה לאל).
יצרנו 4 דמויות מאותם חומרים, מאותם כלים, באותו הגובה, באותו הזמן.
כל אחד יצא מרוצה, כל ילד מימש את היכולת שלו, ההנאה שלו, הפוטנציאל שבו
ואז אני, שוב התחלתי בהרצאה שלי - רואים, כולנו שווים אבל שונים, לכל אחד מאיתנו יש אישיות משלו... שכל אחד... שכולנו... עד שאמרו לי "די אמא, תפסיקי לחפור" אז הפסקתי.
יש רגעים שהשתיקה יפה להם.
בכל מקרה, מלאי קופסאות הבצק סוכר גדל וגדל, אז לקחתי את רעיון היצירה הזה גם לכיתות של הילדים שלי ושם אנחנו ניצור דמויות שוות אבל שונות.
ומה עם ההרצאה? את ההרצאה אני משאירה הפעם למורה.
